Search
  • ליאת ירון

שנה חדשה! עוצרים רגע לברך את עצמנו



בראש השנה נוהגים לברך ב"שנה טובה ומבורכת".

מבורכת על ידי מי?

נראה לי שבשנה זו באופן מיוחד, אם נמתין שמציאות חיצונית כלשהי תבוא ותברך את השנה, נגלה שהשנה מביאה עמה יותר אתגרים מאשר ברכות.

זו שנה שבה נכול בעיקר לברך את עצמנו למצוא דרכים להתנהל בתוכה, תהיה אשר תהיה.


אבל איך מתנהלים במצבי התשה?

אנחנו בנויים לטפל במצבי מצוקה נקודתיים. מנגנון הסטרס הוא מנגנון מועיל: הלב פועם ביתר מהירות, שרירי הגפיים מתמלאים זרימת דם מוגברת, העיכול ומערכת החיסון נכנסים למצב הקפאה כדי לא לבזבז אנרגיה לא הכרחית ברגע זה- ואנו ערוכים ומוכנים לקרב. בין אם לברוח על נפשנו או להתנפל על התוקף.

פחות יעיל אצלנו המנגנון של ניהול סטרס לאורך זמן. מה עוד שהתוקף רואה ובלתי נראה, אין לדעת בדיוק מאיפה הוא יתקוף, ואין הרבה לאן לברוח.

במצבי סטרס מתמשכים אנחנו מתחילים להזיק לעצמנו עם המנגנונים שעומדים בהיכון לפעולה שלא יכולה לבוא. אין פורקן ואין מנוח. הורמוני הסטרס (קורטיזול וחבר מרעיו) מצטברים ומצטברים, ללא תוחלת. עם כל מהדורת חדשות: הגוף, אם נרצה או לא נרצה, נדרך עוד קצת, עוד קצת הורמוני "תקוף או ברח" מופרשים לדם- ואין לאן לשחרר אותם.

אז מה עושים?

מה שאנחנו יודעים לעשות.

מה שמועיל, שמרגיע, שמחזיר אורך ועומק נשימה, שמחזיר את הורמוני הסטרס למלונה.