נתקלתי לאחרונה בתמונה הזו: "לעתים אתה מפסיד, לעתים אתה לומד". הסתכלתי על הסלוגן המשופץ (והנחמד מאד, תודו...) - ותהיתי למה זה נשמע לי חסר? אז אולי זאת התשובה:
פרק א': שלב היאוש - אני נכשל! אני כשלון! אני לא יכול לשאת את זה!
פרק ב': שלב ההשלמה - לפעמים אני נכשל. אז מה? לפעמים גם מנצח!
פרק ג': שלב הניו אייז' - אני בכלל לא נכשל! אני רק לומד, לקראת הנצחון הבא!
פרק ד', שעוד ייכתב יום אחד: שלב ההתפתחות הפנימית - אני בעשיה, אני בהתבוננות. לא באתי לפה לנצח, לא באתי פה לספור כשלונות...
אחד העקרונות בתרגול היוגה, שאני מוצאת קשה במיוחד ללמד, הוא עקרון ההתכוונות. זה שאני קוראת לו גם "התכנווננות". מלשון לכוונן.
אנשים רוצים לעשות ולהצליח. רוצים לבצע את התנוחה - ולקצור הצלחה בשורת התוצאה. אם יש תרגיל שבו אמורים ליישר רגל - אנחנו רוצים לראות רגל ישרה. ואז אנחנו מרוצים כשהיא מתיישרת. מתוסכלים כשהיא לא מצליחה. כועסים על עצמנו :"איזה לא גמיש אני היום". מיואשים לעתים: "אני בחיים לא אגיע לזה".
המזרון כמעבדה קטנה לגישתנו לחיים.
...אך הרבה יותר קשה מליישר את הרגל זה - לכוון את עצמנו לעבר רגל שמתיישרת. ומשם, מעמדת הכוונון, מה שיתאפשר, יתאפשר. מה שלא, לא.
המעבר מלכוון לעבר עשיה עם תוצאה מסוימת לבין לרוץ ולמדוד "כמה הצלחתי??" - הוא מעבר מהיר מאד. מהיר מדי. האם אנחנו מסוגלים לשהות קצת לפני שקופצים לשלב המדידה העצמית?
כמתרגלת בעצמי אני יכולה להעיד שאין גישה שמעודדת יותר הצלחה בביצוע תרגיל, או תנוחה, מאשר הגישה הזו- של התמקדות רק בלכוונן לעבר. לקראת. לא להצמד למידת ההצלחה. ככל שהצלחתי להיות שקועה יותר בעשייה עצמה, ופחות בתוצאה- כך למעשה הצלחתי יותר. ואולי גם זו סתירה ומכשלה.... (הרי אם אני מקווה להצליח יותר ע"י פחות להתמקד בהצלחה , סתם רימיתי את עצמי, לא?...) אז אולי צריך לתקן ולאמר: אין דבר מתגמל יותר מפשוט להיות שקוע בעשייה. התגמול הוא בתחושה שעשיתי את הדבר הנכון מבחינתי. ושיש גבול עד כמה אני יכולה לשלוט גם בתוצאה הסופית.
כמורה, אני מנסה להנחות לשם. להנחות תלמידים, למשל, להתכוונן ליישור רגל, לא פחות מאשר לעשות זאת ממש, למעשה אפילו יותר. לכן לעתים תשמעו אותי אומרת: "הרגל חושבת על להתארך" במקום "תיישרו את הרגל". לעתים תלמידים רואים בזה סמנטיקה בלבד. כל כך אנחנו נטועים בהרגל של לחפש את התוצאה הסופית, שאנחנו מדלגים על ניואנסים כגון אלו.
אכן, האימון הזה הוא הקשה מכולם. לאימון זה קראו גישות כמו הזן בודהיזם "עשייה ללא עשייה". העמדה הזו שבה אנחנו משאירים מעבר לדלת הסטודיו את הצורך להצטיין, את מערכת המדידות העצמיות הדבוקה כל כך לעצמותינו, ואנחנו מנסים פשוט להתכוונן למעשה הנכון. שלב אחר שלב. והתוצאות? הן ידאגו כבר לעצמן.
אז פעם הבאה, כשאתם על מזרון היוגה , או אי שם בחיי היומיום, נסו לעצור פה ושם ולשאול את עצמכם: האם אפשר לחכות רגע לפני שרצים למדוד "כמה כמה"? האם אפשר לשים עוד קצת משקל על הדרך לשם, יותר מאשר על למדוד את המרחק אל המטרה? ממילא המטרות זזות, אם נרצה או לא נרצה. לנו נותר רק להתבונן בעצמנו ולהבחין: האם עשינו היום את המעשה הנכון? המדויק לנו? לסביבה הקרובה לנו? האם יש משהו שאפשר לשפר בהתכוונות שלנו לעבר המעשה הנכון?
אז - שיהיה בהצלחה (??!) :-)