Search
  • ליאת ירון

לנצח, להפסיד, לנצח, להפסיד...


לנצח וללמוד.png

נתקלתי לאחרונה בתמונה הזו: "לעתים אתה מפסיד, לעתים אתה לומד". הסתכלתי על הסלוגן המשופץ (והנחמד מאד, תודו...) - ותהיתי למה זה נשמע לי חסר? אז אולי זאת התשובה:

פרק א': שלב היאוש - אני נכשל! אני כשלון! אני לא יכול לשאת את זה!

פרק ב': שלב ההשלמה - לפעמים אני נכשל. אז מה? לפעמים גם מנצח!

פרק ג': שלב הניו אייז' - אני בכלל לא נכשל! אני רק לומד, לקראת הנצחון הבא!

פרק ד', שעוד ייכתב יום אחד: שלב ההתפתחות הפנימית - אני בעשיה, אני בהתבוננות. לא באתי לפה לנצח, לא באתי פה לספור כשלונות...

אחד העקרונות בתרגול היוגה, שאני מוצאת קשה במיוחד ללמד, הוא עקרון ההתכוונות. זה שאני קוראת לו גם "התכנווננות". מלשון לכוונן.

אנשים רוצים לעשות ולהצליח. רוצים לבצע את התנוחה - ולקצור הצלחה בשורת התוצאה. אם יש תרגיל שבו אמורים ליישר רגל - אנחנו רוצים לראות רגל ישרה. ואז אנחנו מרוצים כשהיא מתיישרת. מתוסכלים כשהיא לא מצליחה. כועסים על עצמנו :"איזה לא גמיש אני היום". מיואשים לעתים: "אני בחיים לא אגיע לזה".

המזרון כמעבדה קטנה לגישתנו לחיים.

...אך הרבה יותר קשה מליישר את הרגל זה - לכוון את עצמנו לעבר רגל שמתיישרת. ומשם, מעמדת הכוונון, מה שיתאפשר, יתאפשר. מה שלא, לא.

המעבר מלכוון לעבר עשיה עם תוצאה מסוימת לבין לרוץ ולמדוד "כמה הצלחתי??" - הוא מעבר מהיר מאד. מהיר מדי. האם אנחנו מסוגלים לשהות קצת לפני שקופצים לשלב המדידה העצמית?

<