Search
  • ליאת ירון

היוגה, הים ואני


פלמחים_חתימונת.png

אני מתרגלת יוגה בים בערך פעם בשבוע. כמעט כל שבוע. כל השנה.

תמיד באותו חוף - פלמחים.

אותו מקום, ולא אותו מקום.

החזרה לשם שבוע אחר שבוע מחדדת בהדרגה ובעדינות את תשומת הלב. היום הים גבוה. שבוע שעבר היה נמוך. השבוע טיפה יותר קריר. שבוע שעבר לא היתה טיפת ענן.

עכשיו רוחות חמימות מאי-שם. פעם הרוח סוערת ואי אפשר להניח מזרון, פעם האויר דומם.

כל שבוע שוקעת השמש מוקדם יותר בדיוק ב- 7 דקות מהשבוע שעבר - עד היום הקצר בשנה. והנה החושך מגיע כבר ממש אחרי הצהרים.

כל שבוע שוקעת השמש מאוחר יותר, בדיוק ב- 7 דקות מהשבוע שעבר - מהיום הקצר ועד ליום הארוך בשנה.

כששבים פעם אחר פעם, מתחילים להיות ערים יותר לזריחה, לשקיעה, לניואנסים באיכות האויר.

לאט לאט מתחילים לחוש את הפעימה השקטה אך הבוטחת בעצמה של כדור הארץ. בשקט בשקט ובעקביות מתחלפות אט אט העונות.

תמיד הים שם, וכל פעם הוא אחר.

ובהדרגה מחלחלת פנימה שלווה עמוקה, שיש דברים גדולים מאיתנו, שמתנהלים גם בלי שננהל אותם.

שאם נרצה או לא נרצה, כל יום תזרח השמש, תשקע השמש, ותזרח חזרה. הים יעלה בגיאות וישקוט. מזג האויר הקר והסוער יתחלף. ויתחלף חזרה.

תמיד שמים כחולים מאחורי כל מופע אימים של עננים שחורים.

חוף הים מסמל עבורי גם את המקומות האלה שהם כל כך קרובים מצד אחד אך כל כך רחוקים מצד שני. המקומות שלעתים אנחנו לא מעלים על דעתנו בכלל לחפש בהם.

בהתנהלות הרגילה אנחנו הולכים לים כפרויקט. הולכים לים כשהילדים דורשים. הולכים לע