"יוגה מנסה למצוא את האיזון בין מה שאנחנו יכולים לשנות (טאפאס) לבין מה שאנחנו לא ( התמסרות למה שגדול מאיתנו)"
(לסלי קמינוף)
טאפאס הוא אחד המושגים המרתקים ורבי המשמעות בתרגול היוגה. הוא מיוחס ליצירת חום פנימי ולאימון שיש בו מאמץ, משמעת עצמית, ריכוז והתכוונות, הנחוצים לטיהור הגוף ולריסון התודעה. בסדנת "יוגה חורפית" שהתקיימה ביום שישי האחרון שוחחנו על המשמעויות השונות של יצירת טאפאס באימון על המזרון ובחיים בכלל, והתנסינו ביצירת חום ככוח בונה עוצמה פנימית, מנקה את הגוף ומשקיט את התודעה.
היוגה קוראת לנו לעבוד בנחישות, בהתמדה ולאורך זמן, שמה דגש על נמרצות ועל משמעת עצמית, ובו זמנית מזכירה לנו להימנע מהמכאוב המיותר של ללכת עם הראש בקיר. היא כורכת את האיכות שנקראת טאפאס (TAPAS) יחד עם הרכות שיש בידיעה שלא הכל בידינו, ועם היכולת להרכין ראש בפני מה שגדול מאיתנו. בפני מה שגדול עלינו. זה הזיווג של פעולה לצד התמסרות.
מהו המושג טאפאס:
המשמעות המילולית של המילה טאפאס הינה חום, מהשורש הסנסקריטי טאפ (Tap). הכוונה לטיפוח חום, להט, אנרגיה שיש בה כיוון וכוונה. כזו שמסוגלת לחולל שינוי. לייצר התמרה.
אורית סאן גופטה, בתרגומה ליוגה סוטרה של פטנג'לי כותבת בהערת שוליים לתרגום המילה: " tapas – מהשורש לחמם, סוג של עבודה רוחנית מטהרת. מתורגם כהסתגפות מחוסר מושג מתאים."
ניתן להתייחס למושג כמעין הצתה של האש הפנימית, יצירת חום פנימי.
החום חשוב בהקשר הזה במובן של יצירת טרנספורמציה, כמו פעולת זיכוך, תהליך של להפוך משהו אחד למשהו אחר – בדומה למה שקורה בריאקציה כימית. זה יכול לקבל מימד של טיהור, כמו שריפה של מה שמזהם, או מימד של יצירת משהו חדש מרכיבים קיימים. אין זה בהכרח חום במובן הפשטני של המילה - טאפאס יכול להיות כל אימון: תנוחות (אסנות), אבל גם תרגולי נשימה (פראניאמה) או ישיבה למדיטציה. או אולי כל אימון אחר שיש בו כוונה ונחישות, רצון להתפתח. עצם העובדה שמדובר באימון, על המשמעת העצמית שהוא דורש ועל ההתמדה שיש בו, היא זו שיוצרת את אותו חום מיוחד אליו מתייחס המושג טאפאס.
משמעת עצמית, אם כן, יכולה להחשב לכשעצמה לסוג של טאפאס. האנרגיה ההתחלתית, זו שדורשת מאיתנו להתניע כל פעם מחדש ולהציב את עצמנו על מזרן היוגה - או על משטח אימון כלשהו, זה יכול להיות כרית המדיטציה, או שולחן הלימודים. אימון גופני השכם בבוקר או המאמץ לדבוק בתזונה בריאה.
טאפאס יכול להיות ההסכמה לנסות שוב ושוב תנוחה שקשה לנו, מבלי להתייאש. לא לחמוק ממנה רק כי היא לא מצליחה לנו, ולכן אנחנו נמנעים. כזו שאנחנו מספרים לעצמנו שהיא "לא בשבילנו"- ולאו דווקא מהסיבות הנכונות- הימנעות שהיא לא באמת מתוך קשב לצרכי הגוף, אלא יותר כמו חוסר חשק לעזוב את אזורי הנוחות ולחקור אותם ביסודיות. כוח הרצון הנדרש כדי להסכים להיות באזורים שאנחנו פחות טובים בהם.
זוכרים את התחושה בסוף שיעור יוגה טוב? אלו תוצאות הטאפאס. אלו הפירות. השוואסנה הטובה ביותר מגיעה בתום אימון שבו הבערנו את האש הפנימית. שהתגברנו בו על משהו.
הטאפאס יכול להיות אותו חלק תבוני בנו שמעודד אותנו לצאת לאימון גם כשלא כל כך מתחשק. כשקר, כשעייף, כשכואב הראש – מהידיעה שזה יעשה לנו טוב, שזה הדבר הנכון עבורנו. זה מעבר ל"בא לי / לא בא לי", מעבר למה מתחשק לעשות – זה בא ממניע עמוק יותר, ומצריך לעתים הצתת כוח רצון. וגם הסיפוק ממנו יהיה עמוק יותר, בהתאמה. וכשאנחנו מחוייבים כלפי עצמנו לאימון, למשמעת הפנימית שלנו – אותם "זיהומים" של עצלנות, עייפות וכבדות כמו "נשרפים" באש הטאפאס, והופכים למשהו אחר, שיש בו חיוניות ועוצמה. בעזרת טאפס ניתן "לשרוף" גם טורדנים פנימיים כמו מחשבות שליליות, מורידות, או הרגלים שדבקו בנו ואינם מועילים עוד.
טאפאס יכול להיות גם מחויבות עצמית לאורח חיים בריא יותר, לתזונה מיטיבה.
המשמעת העצמית שלומדים על המזרון מחלחלחת לחיי היומיום. כשאנחנו נושמים בתוך תנוחת שיווי משקל- וזה מייצב אותנו בהדרגה, או כשאנחנו מוצאים את היכולת להיכנס לתנוחה מאתגרת על כפות הידיים שקודם נראתה דמיונית בלבד – אנחנו לומדים שיעור פנימי, דרך תאי הגוף, דרך החוויה הפסיכו-פיזית הזו, שיעור על עמידה באתגרים במצבי חיים מורכבים. שיעור בלהקשיב פחות לקולות פנימיים האומרים "אי אפשר" ו"אני לא חזק מספיק בשביל זה". האמון בעצמנו וביכולותינו לחדור דרך הקושי מתעצם והופך כלי לחיים.
טאפאס בפילוסופיה של היוגה
"יוגה מנסה למצוא את האיזון בין מה שאנחנו יכולים לשנות (טאפאס) לבין מה שאנחנו לא (אישווארה פראנידהנה)" (לסלי קמינוף)
הטאפאס מופיע כאחד ממושגי היסוד בפילוסופיה של היוגה. וכך כתוב ב"יוגה סוטרה" של פטנג'לי– הטקסט המכונן של היוגה:
"המרכיבים של קרייה יוגה (KRIYA) הם טאפאס, לימוד עצמי והתמסרות לאדון הכל" (סוטרה 1 פרק 2).
פטנג'לי מציין פה את הטאפאס כאחד מ-3 הרכיבים של היוגה המכונה "קרייה יוגה" (KRIYA), "היוגה המעשית". רכיבים שמשלימים זה את זה: הטאפאס, הלימוד (לימוד עצמי = svadiyaya) ויכולת ההתמסרות ("התמסרות לאדון הכל" = (ishvara pranidhana).
אורית סן גופטה בספרה "לב האימון" כותבת על סוטרה זו: "טאפאס יכול להיות כל אימון: אסנה, פרנאימה (תרגילי נשימה) או ישיבה למדיטציה. בגלל החום שאלה יוצרים קורה משהו, מושג זיכוך כלשהו, או טרנספורמציה. לעומת שני האלמנטים האחרים, בטאפאס עושים משהו ומיד מרגישים תוצאה. מסיימים אימון ומרגישים טוב, חזקים, מלאי אנרגיה.(...) מי שעושה טאפאס ומסור לאימון מאד, אך אינו מכיר את עצמו (לימוד עצמי), יהיה רב עוצמה אך נטול ידע או בהירות פנימית. זה עשוי להוביל לפונדמנטליזם ולאלימות. אם יעסוק רק בלימוד עצמי ובהתמסרות, בלי אימון, יחסרו לו העוצמה ויכולת העשיה. במצב של אימון מחמם ולמוד עצמי, הנעשים ללא התמסרות למשהו שמעבר, יש סכנה ליהירות, לאגו מנופח, דווקא בגלל היכולות האדירות שהשילוב הזה מאפשר. לכן השילוב של כל שלושת המרכיבים- אימון מחמם, לימוד עצמי והתמסרות- הוא הכרחי." (לב האימון, עמ' 22-23).
ב.ק.ס איינגר מציין ששלושת הרכיבים של ה"קריה יוגה" מטהרים שלושה רבדים במתרגל היוגה: הגוף מיטהר על ידי משמעת עצמית, המילים מיטהרות על ידי לימוד העצמי ואילו התודעה מיטהרת על ידי האהבה וההתמסרות לכוח עליון.
"אלה הם הסייגים הפנימיים – הניאמות – טוהרה, שביעות רצון, טאפאס, לימוד עצמי והתמסרות לאדון הכל" (יוגה סוטרה של פטנג'לי, סוטרה 32, פרק 2).
הטאפאס (כמו גם 2 רכיבי הקרייה יוגה האחרים) מופיע כאחת הניאמות. היאמות והניאמות הינם סייגים להתנהלות בעולם, מעין "קוד מוסרי" שמיועד לבסס את ההתפתחות האישית של האדם ומהווים אבני יסוד של תרגול היוגה. אם היאמות מביאות הנחיות לריסון ההתנהגות (כמו אי אלימות –אהיסמה- ושאר הריסונים: אי גניבה וכו') הרי שאפשר לכנות את הניאמות הנחיות להתנהגויות פנימיות מיטיבות. וביניהן אם כך נמצא את הטאפאס.
על כוחו של הטאפאס בהשגת התייצבות ביוגה נכתב בהמשך:
"ע"י הפחתת הזיהומים באמצעות טאפאס מושגת שלמות הגוף והחושים" (פטנג'לי, סוטרה 43, פרק 2).
וכן:
"כוחות על נובעים מלידה, מעשבי מרפא, ממנטרה, מטאפאס ומסמדהי" (פטנג'לי, סוטרה 1, פרק 4).
טאפאס הוא גם אחד המושגים המרכזיים בטקסט היוגי החשוב הנקרא "בהגווד גיטא".
הטאפאס בטקסט זה מוצג כבעל 3 היבטים: טאפאס של הגוף, של הדיבור ושל התודעה.
"סימני טאפאס הגוף- טוהר, יושר, הנזרות ואי שימוש בחיל ובכוח
סימני טאפאס הדיבור הם: מאמר אין-פגע בו, דבר אמת, הנעם שיח טוב, והתמד ושקוד על הכתובים
סימני טאפאס הנפש הם: מנוחת נפש, עשות טוב לזולת, החרש, רסן העצמי וטהר ההוויה". (בהגווד גיטה, 17.14-15, בתרגומו היפה של איתמד תיאודור).
פנינה בר, בספרה "יוגה חיים אושר", בו היא מביאה את נקודת מבטה על הבהגווד גיטא, דנה בהיבט של דיציפלינה ואימון ומצטטת את קרישנמורטי:
"דיציפלינה יכולה להתפס כהגבלת החופש "לעשות מה שבא לי". אך אם תחשבו על זה היא דווקא עושה אותנו חופשיים יותר – חופשיים מהעריצות של "בלגן החיים" . דווקא היא מסייעת לנו לעשות סדר בבלגן הזה, לשלוט בו, להיות חופשי יותר במובן העמוק של המילה." (שם, ע' 70).
דוגמאות לטיפוח טאפאס
לשאת חום וקור הוא אחת הדוגמאות לטיפוח טאפאס במובן הפיזי המובאות בפרשנויות שונות של הטקסטים. רעיון הסיבולת מתחבר מאד למושג הטאפאס.
זה עשוי להיות מובן ביתר קלות בהקשר הפיזי, או הפסיכופיזי- מבחינת כוח הרצון וכוח הסיבולת. אך במובן עמוק יותר אפשר לדבר על טיפוח טאפאס מנטלי, במובן של היכולת להישאר יציבים באתגרים שאינם פיזיים, כמו אתגרי חיים למיניהם. כמו סביבה תוקפנית. כמו ביקורת מהסביבה כלפינו. כמו לשאת מחלה. כאב בלתי נמנע. לשאת בכוחותינו אנו, בלי להזדקק למצוא מי אשם לנו. לשמור על ראייה צלולה בינות לרעשים. לכן מדיטציה נחשבת טאפאס: לשמור על ריכוז בדבר אחד, או על יציבות פנימית שאיננה נודדת לכל עבר – זהו אחד המאמצים הקשים, לעיתים מעבר למאמץ הכרוך בתרגול פיזי של הגוף.
מה שמשותף לטאפאס הפיזי ולטאפאס המנטלי הוא האיכות של התמדה. ולכן אפשר למצוא טאפאס בכל מצב המצריך התמדה נחושה, דרך קשיים ומכשולים, ליפול ולנסות שוב, לדעת שלא תמיד זה מצליח, ושהסוד הוא האימון עצמו ולא ההצלחה שבסופו. הסוד הוא ביצירת החום שנוצר בחיכוך שבין המציאות לבין החתירה שלנו בתוכה לעבר מטרות ראויות.
"Keep Practicing!", או: איך הטאפאס משנה אותנו בחיי היומיום
"בין אם אנו ממוקדים, מוסחים או עצבניים, בין שאנו מאושרים, עצובים או כועסים, בין אם אנו פוחדים, עייפים או נמרצים – אנו מתבוננים בעצמנו ובאימון שלנו מתוך שקט פנימי" (ספר היוגה הקטן/ אורית סן גופטה)
כשאנחנו מתמידים – משהו פנימי מתייצב. וכשיש התייצבות באימון כלשהו, האיכות של יציבות מחלחלת פנימה ונוגעת גם בחיי היום יום. בצורת המפגש שלנו עם הזולת, באופן הדיבור שלנו עם עצמנו ובאופן קבלת החלטות. כשזה מחלחל - החום הפנימי הופך לאש תמיד שממשיכה להיות שם גם כשמזג האוויר בחוץ סוער– המרכז נשאר יציב ושקט בתוכנו.
כשהטאפאס ער בתוכנו מתחזק בנו מוקד השליטה הפנימי. אנחנו מתרגלים לעובדה ששינוי מגיע מאיתנו ולא מאדם אחר שמזיז ודוחף, ומבלי להמתין שהסובבים אותנו ישנו את עצמם למעננו. הטאפאס שבנו הופך להיות היד המעודדת שאנו שמים על גבנו-אנו באמרנו לעצמנו: "המשך ללכת". או כפי שסיפרה בזמנו מורתי נירה, על התשובה המוכנה תמיד בפיו של אחד המורים ההודיים הידועים ליוגה: "keep practicing!!".
טאפסאס ומידתיות
יש צורך בתזוזה כלשהי מתוך אזור הנוחות החוצה, או בחינת גבולותיו של אזור זה תוך נסיון להרחבתם – כדי לקבל מימד של התעצמות ואמון ביכולותנו. עצם ההתמודדות מעמיקה את הביטחון בכוחנו, ואת היכולת לעמוד באתגרים, פיזיים ולא פיזיים. אך קושי בפני עצמו איננו בהכרח מתכון לטרנספורמציה. הרחבת הגבולות טוב שתעשה בעדינות ומתוך קשב. הרחבה קיצונית מדי עשוייה להביא אותנו למחוזות של מאבק פנימי, ולא זו הכוונה. זה אפילו עלול להביא את ההיפך – תחושת הלקאה עצמית על חוסר הצלחה לעמוד ביעדים שהצבנו לעצמנו, חיזוק מיותר של אלמנט התחרויות עם עצמנו או עם הסביבה, או אפילו פציעה עקב עשיית יתר, או הפרת השקט התודעתי שהוא הוא מטרת היוגה האמיתית, העמוקה. לכן יש לפעול בחכמה. במידתיות. בחמלה כלפי עצמנו. להפנות את תשומת לבנו שוב ושוב בעדינות לעבר המטרה, לא כעריץ פנימי ש"מכריח אותנו נגד רצוננו", אלא יותר כהורה קשוב וחומל שאנחנו משמשים לעצמנו, המראה לנו שוב ושוב את הדרך. קול פנימי שמזכיר לנו למה בחרנו באימון שבחרנו, ואילו תועלות יש לנו מאימון זה, ושוב ושוב מעודד אותנו לטפח את הטאפאס בתוכנו. במידת החמלה, בגישה של חביבות כלפי עצמנו. לכן עדיף שהטאפאס יובן יותר בהקשר של עקביות וחתירה מתמדת לעבר מטרותינו, בתוך האימון שלנו, ולא כעשיית תרגיל יותר חזק, יותר גבוה או יותר קשה. כשאנחנו דורשים מעצמנו לעשות קצת יותר, טוב יהיה אם נבוא לכך לא מתוך רצון לטפח את האגו או "שכוח הרצון ינצח את הגוף" – אלא מתוך אמונה פנימית שזה אכן יעשה לנו טוב, במובן העמוק של המילה.
אין פה מלחמה- יש פה מאמץ משותף לעבר התפתחות. אין כאן ניצחונות ותבוסות- עדיף שתהיה פה אהבה.