Search
  • ליאת ירון

יומן עידן קורונה #1- על קו התפר שבין "לא יאמן" ל"ככה זה"


קורונה זה אולי באמת שם של נגיף, של מגיפה או של תקופה.

אבל מהזוית שאני רואה את זה - קורונה זה תהליך.

היומן הזה נברא בראשי ממש בתחילת הדברים, מתוך צורך להקצות זמן להתבוננות באירוע העצום הזה תוך כדי תנועה - כדי לתעד. כדי לפצח.

שאוכל ללוות את מה שקורה, נחווה, ומשנה אותנו מבחוץ ומבפנים- בעזרת הכתיבה.

אז הגיע הזמן ליומן מסע. המסע האישי שלי בעולם מוצף קורונה.

כנוסעת בספינה הזו, ספינת האנושות, המתחבטת על נחשולי האוקיינוס הזה, של התרחשויות הקורונה, אני עוברת כמו כולם את המסע שלי, וזהו הדף הראשון בו.

על תפיסת המציאות שלנו - מה מציאותי בעינינו?

אנחנו נמצאים כעת, 29 למרץ 2020, בנקודה מאד מעניינת- "יומולדת שבועיים".

כי היום מלאו כשבועיים למהפך בחיינו. לסגירת המערכות שמנהלות את חיי היומיום שלנו. מערכות החינוך, פעולות התרבות והפנאי שלנו, ושלל מוסדות המחזיקים את חיי החברה שלנו- נדמו. הרחובות והכבישים נדמו איתם, והמפגש הפיזי בין אנשים הפך לאיסור.

ריחוק חברתי קראו לזה, ולא סתם "ריחוק פיזי"- עוד אחת מעוללות השפה.

בעיני הרגע הזה בזמן הוא נקודה מרתקת, כי כבר התרחקנו קצת מהשבוע הראשון של ההלם שכך קרה- אבל לא התרחקנו מדי.

התחלנו אולי להתרגל לרעיון- אבל עוד לא ממש. מין קו פרשת מים כזה.

אמנם אין תקופה מתאימה יותר לביטוי "הדבר הכי יציב זה חוסר יציבות". אבל כבר ניתן לזהות ניצנים ראשונים של התרגלות גם לעובדה הזו: התרגלות לקצב השינויים, התרגלות לעצם הרעיון שהעולם כפי שהכרנו אותו התהפך על פניו ומשתנה מיום ליום, תוך שנהרס הסדר החברתי שהיה ידוע עד כה.

אז אנחנו בדיוק בתפר בין "זה לא יאמן" לבין "ככה זה".

זה זמן טוב לעצור רגע ולהביט, ממש לפני שבאמת נתרגל: איך נראו החיים עד כה? עד שכל זה התחיל?

במבט מפה, הם פשוט נראו לנו נורמליים. אולי משהו בסגנון "אין טענות, אבל יש למה לשאוף". אולי בתחושה של מצוקות יומיומיות. תקוות ואכזבות. ואולי על מי מנוחות. אבל מה שבטוח - זה הרגיש נורמלי.

ואז, לפני שבועיים בלבד, הם הפכו למה שנראה כמו הזיה. וזה הרגיש יותר כמו חלום, כמו ביקור בסרט בדיוני.