Search
  • ליאת ירון

יומן עידן קורונה #1- על קו התפר שבין "לא יאמן" ל"ככה זה"


קורונה זה אולי באמת שם של נגיף, של מגיפה או של תקופה.

אבל מהזוית שאני רואה את זה - קורונה זה תהליך.

היומן הזה נברא בראשי ממש בתחילת הדברים, מתוך צורך להקצות זמן להתבוננות באירוע העצום הזה תוך כדי תנועה - כדי לתעד. כדי לפצח.

שאוכל ללוות את מה שקורה, נחווה, ומשנה אותנו מבחוץ ומבפנים- בעזרת הכתיבה.

אז הגיע הזמן ליומן מסע. המסע האישי שלי בעולם מוצף קורונה.

כנוסעת בספינה הזו, ספינת האנושות, המתחבטת על נחשולי האוקיינוס הזה, של התרחשויות הקורונה, אני עוברת כמו כולם את המסע שלי, וזהו הדף הראשון בו.

על תפיסת המציאות שלנו - מה מציאותי בעינינו?

אנחנו נמצאים כעת, 29 למרץ 2020, בנקודה מאד מעניינת- "יומולדת שבועיים".

כי היום מלאו כשבועיים למהפך בחיינו. לסגירת המערכות שמנהלות את חיי היומיום שלנו. מערכות החינוך, פעולות התרבות והפנאי שלנו, ושלל מוסדות המחזיקים את חיי החברה שלנו- נדמו. הרחובות והכבישים נדמו איתם, והמפגש הפיזי בין אנשים הפך לאיסור.

ריחוק חברתי קראו לזה, ולא סתם "ריחוק פיזי"- עוד אחת מעוללות השפה.

בעיני הרגע הזה בזמן הוא נקודה מרתקת, כי כבר התרחקנו קצת מהשבוע הראשון של ההלם שכך קרה- אבל לא התרחקנו מדי.

התחלנו אולי להתרגל לרעיון- אבל עוד לא ממש. מין קו פרשת מים כזה.

אמנם אין תקופה מתאימה יותר לביטוי "הדבר הכי יציב זה חוסר יציבות". אבל כבר ניתן לזהות ניצנים ראשונים של התרגלות גם לעובדה הזו: התרגלות לקצב השינויים, התרגלות לעצם הרעיון שהעולם כפי שהכרנו אותו התהפך על פניו ומשתנה מיום ליום, תוך שנהרס הסדר החברתי שהיה ידוע עד כה.

אז אנחנו בדיוק בתפר בין "זה לא יאמן" לבין "ככה זה".

זה זמן טוב לעצור רגע ולהביט, ממש לפני שבאמת נתרגל: איך נראו החיים עד כה? עד שכל זה התחיל?

במבט מפה, הם פשוט נראו לנו נורמליים. אולי משהו בסגנון "אין טענות, אבל יש למה לשאוף". אולי בתחושה של מצוקות יומיומיות. תקוות ואכזבות. ואולי על מי מנוחות. אבל מה שבטוח - זה הרגיש נורמלי.

ואז, לפני שבועיים בלבד, הם הפכו למה שנראה כמו הזיה. וזה הרגיש יותר כמו חלום, כמו ביקור בסרט בדיוני.

ועוד מעט, אני ממש מרגישה את זה מגיע- זה יהיה המצב הנורמלי. כי נורמלי זה מה שקורה, ואנחנו מגיבים חזק בעיקר לשינויים.

ואז, עוד כמה זמן -חודשים, או שנה, או שנתיים- דברים ייבנו, והעולם יסתדר לפי המבנה החדש שתכתיב המציאות - והנורמלי החדש שוב ישתנה.

זה זמן טוב לעצור ולתהות על התודעה האנושית, ולהתפעם על יכולתה לייצר הסתגלות והתאמה.

כי גם אם יהיה קשה עד מאד- זה יהיה משהו שאנחנו מתמודדים איתו, זה יהיה המציאות הרגילה. כי כמה זמן עוד נאמר שאנחנו "חיים בסרט רע"?

אולי נוכל ללמוד מזה, שכל חיינו הם סרט, עם עלילת תהפוכות, וזו אשלייה אחת גדולה לחשוב שיש סרט "נורמלי" וסרט שהוא "הזייה".

אז אולי צריך לעצור רגע ולנצור את זה.

נורמלי זה פשוט לחיות. ואנחנו נתרגל, כי אין לנו ברירה ואין לאן ללכת.

ולמרות שנדמה לרגעים שלא- יש לנו תעצומות, והן יצופו במהרה ויכינו אותנו לבאות.

קורונה חושפת: אלו החיים עצמם

העידן שנפתח בפנינו חושף את מה שהיה מכוסה היטב בהסחות דעת אינסופיות של חיי יומיום "נורמליים" - שהחיים עצמם זה פשוט לא מה שהיה נדמה:

לא בתי הקפה, ולא הופעות, ולא העבודה, ולא פגישה עם חברים, ולא עוד המון דברים קטנים שהרכיבו את "המציאות הרגילה".

כי אם זה היה החיים- אז מה זה הדבר הזה שיש עכשיו? שהרי גם אם קשה כעת, ולא נוח, עדיין אנחנו ללא ספק חווים "חיים".

הדיון הקצת ערטילאי, שלא לאמר פילוסופי, לגבי "מהי משמעות החיים"- מקבל כעת פנים אחרות, ישירות: הנה הם החיים, פשוט תתבוננו. הסרנו עבורכם את הוילונות.

שווה להשתמש בהזדמנות הזו ולחוות את זה כחוויה ישירה. לא לברוח יותר מדי לדרכים "להעביר את הזמן". ולהיות פה בנוכחות, על קו התפר ההסטורי הזה, ולאפשר להתהליך לעשות בנו שינויים ולפקוח בנו עיניים רואות פנימה.

על מה שמגיע לנו ומה שאולי לא

עכשיו נעשה פתאום מאד ברור, במבט לאחור אל "טרום קורונה", שחיינו בתחושה שאם נתאמץ מספיק נוכל להשיג עוד ממה שאנחנו רוצים בו. שיש ביכולתנו.

או יותר חשוב מכך: שזו זכותנו.

זכותנו לחיים נוחים. ליכולת להפגש עם מי שאנחנו בוחרים. ליסוע לאן שמתחשק לנו. ועוד אלפי פעולות של יומיום. זכותנו לנוחות, לחופש פעולה, להתניידות.

אולי לא השגנו כל מה שרצינו, אבל היתה תחושה בסיסית ש"אבל זו זכותנו".

וכשמשהו השתבש, היה אפשרי להתלונן (בפני אלוהים יודע מי) משהו בנוסח "למה זה מגיע לנו", ולהרגיש אפילו צודקים בתלונה.

ומה נאמר עכשיו?

היום נשמע מגוחך להגיד "זה לא מגיע לנו". כולנו מבינים, באופן הכי אותנטי ועמוק, שככה המצב. כי כולנו במקום הזה, בכל קצוות תבל.

וככה זה. העולם השתנה.

כל מה שהאמנו שהם "זכויות טבעיות" שלנו- נעצר.

באחת הסתבר שכנראה מלכתחילה כל זה היה רק אשליה.

החיים לא יודעים מהם הזכויות שלנו. הם פשוט מה שהם.


0 views

יוגה מסקרנת אותך?

מנויי הבלוגיוגה מקבלים ניוזלטר חודשי עם:

* טיפים * המלצות * מפגשי העשרה * סרטונים

וכל מיני רעיונות מעניינים מעולם היוגה.

 

מוזמנים להירשם לבלוגיוגה כאן: 

​© 2014  | 054-4993349 

office@lyoga.co.il  |  ליאת ירון

ליאת ירון

יוגה | תרפיה | הכוונה

  • Facebook App Icon

 תרפיה ויוגה | סטודיו ליוגה בנס ציונה