כאב, מפות ומשמעות (2): דר' ג'ון סארנו- המורד שהיה נחוץ

בשבוע שעבר פרסמתי כאן את התרגום שלי לחלק הראשון בסדרת המאמרים של לסלי קמינוף, ״כאב, מפות ומשמעות״. המאמר עסק במגבלותיה של ההדמיה הרפואית בהסבר כאב כרוני, ובפער שלעיתים קיים בין ממצאים מבניים לבין עוצמת הכאב והתפקוד של האדם.

בחלק השני פונה קמינוף לעבודתו של ד״ר ג׳ון סארנו, מן הראשונים שערערו על ההנחה שכאב כרוני מוסבר תמיד באמצעות נזק או שינוי מבני.

דרך חוויה אישית של כאב גב הוא בוחן את הקשר בין כאב, רגשות והאופן שבו אנחנו מחזיקים אותם בגוף.

לסלי קמינוף הוא מורה אמריקאי ותיק ליוגה, מומחה בינלאומי לאנטומיה וליישומה בהוראת היוגה, ועוסק בפיתוח כלים טיפוליים במסגרת יוגה תרפיה.

קמינוף מכיר בתרומתו החשובה של סארנו, אך גם מציע הרחבה משמעותית: רגשות אינם מתקיימים רק בתודעה, וגם הדחקתם אינה תהליך מחשבתי בלבד. היא מתבטאת בנשימה, ביציבה, בתנועה, בטונוס השרירים ובאופן שבו הגוף מחזיק את עצמו.

וכך כותב קמינוף:

בחלק הראשון של הסדרה בחנתי מחקרים המראים כי ממצאים מבניים חריגים רבים, המתגלים בבדיקות הדמיה, נפוצים מאד גם אצל אנשים שאינם מדווחים על כאב כלל. אין פירוש הדבר שלרקמות אין חשיבות. פציעות הן ממשיות. שינויים ניווניים הם ממשיים. דלקת מפרקים היא ממשית. אבל מה שמחקרים של השנים האחרונות מראים שוב ושוב הוא שלעיתים קרובות מבנה לבדו אינו מצליח להסביר את המורכבות של כאב כרוני.

כמטפל בעבודת גוף, מורה לאנטומיה, מחנך בתחום היוגה ולעיתים גם מטופל בעצמי בשל כאב, אני מתחבט בשאלה הזאת כבר עשרות שנים. החיפוש שלי אחר תשובות הוביל אותי בסופו של דבר, כמו רבים אחרים, לעבודתו של ד"ר ג'ון סארנו, שרעיונותיו ערערו רבות מהנחות היסוד של רפואת השיקום המודרנית.

דר' ג'ון סארנו (1923-2017)

המפגש האישי שלי עם רעיונותיו של סארנו קיבל, באופן בלתי צפוי, מימד אישי מאוד.

בעקבות ההידרדרות הקוגניטיבית של המורה שלי, ט.ק.וו. דסיקשר, נשאתי במשך שנים תערובת של צער, כעס וחוסר אונים, שלא הבנתי עד תום ולא נתתי לה ביטוי מודע. במבט לאחור, אני יכול לזהות שהיה לי בבטן מעין "קשר" שהתהדק מעט בכל פעם שהזכרתי את שמו של דסיקשר בהרצאה או בסדנה.

לבסוף, בתקופה שבה סבלתי מעוויתות גב שהלכו והחמירו, אותם רגשות שלא באו על פתרונם עלו בחלום חי ומוחשי. החלום הוביל אותי לכתוב מאמר שככל הנראה הלך ונכתב בתוכי, באופן לא מודע, במשך שנים. כאשר בת זוגי והעורכת שלי, לידיה, קראה את הטיוטה, היא אמרה לי שאינני יכול לפרסם אותה, משום שהיא "מלאה זעם".

ברגע שבו אמרה את המילה "זעם", משהו השתנה. עווית הגב שאחזה בי במשך שבועות השתחררה, והמילים הראשונות שיצאו מפי היו: "לעזאזל עם סארנו... הוא צדק!"

(הערה שלי להבהרה: סרט מפורסם שנעשה על רעיונותיו ועבודתו של דר' ג'ון סארנו נקרא "כל הזעם הזה". שווה צפיה!  ל.י.)

לקוראים המעוניינים בסיפור המלא, תיארתי את החוויה בפירוט בריאיון לפודקאסט Curable, שאפשר לקרוא או להאזין לו כאן.

הולדתה של אבחנה רפואית חדשה 

החוויה הזאת לא שכנעה אותי שסארנו צדק לחלוטין, אך היא אישרה שהוא זיהה דבר מה חשוב. הוא הצביע על נקודת עיוורון מרכזית ברפואה הקונבנציונלית. עשרות שנים לפני שגישות גוף-נפש לטיפול בכאב נכנסו לשיח הקליני המקובל, הוא ערער על ההנחה שכאב כרוני יכול להיות מוסבר תמיד באמצעות ממצאים מבניים.

סארנו הבין שפחד, תשומת לב שגויה, קונפליקט רגשי וההיסטוריה האישית של האדם עשויים להשפיע על התסמינים בדרכים שאנשי מקצוע רבים לא היו מוכנים להכיר בהן. בעקבות זאת הוא הציע אבחנה חדשה, תסמונת שהוא קרא לה, Tension Myositis Syndrome, או  TMS.

אבחנה זו סייעה לאלפי אנשים להטיל ספק באבחנות מפחידות ולבחון מחדש את הסיפורים שסופרו להם על גופם.

הכאב הוא לא בראש!

 חשוב לציין שסארנו לא ראה ב-TMS מצב מדומיין. הוא הציע מנגנון גופני שלפיו קונפליקט רגשי לא מודע גורם לאיסכמיה קלה ברקמות- כלומר, לירידה קלה באספקת הדם והחמצן לאזור מסוים, והיא מובילה לכאב ממשי ולתסמינים נוספים. בין שההסבר המסוים הזה יתברר בסופו של דבר כנכון ובין שלא, סארנו הציע מנגנון גוף-נפש ממשי. הוא לא ביטל את התסמינים כמשהו שנמצא "רק בראש".

איפה אגורים הרגשות שלנו?

המקום שבו דרכינו נפרדות הוא ההבנה של טיב הקשר בין רגשות לכאב. סארנו נטה למסגר את הבעיה בעיקר במונחים פסיכולוגיים, והטיפול שלו התמקד בהכרה המודעת ברגשות מודחקים ובקונפליקטים לא מודעים. הניסיון האישי שלי הוביל אותי לעבר תפיסה גופנית יותר.

רגשות אינם מתקיימים רק בתודעה. הם ממש חיים בתוכנו, דרך הגוף.

במבט לאחור, אותו קשר בבטן היה ממשי לא פחות מהמחשבות שהיו לי על המורה שלי, אף שבאותו זמן לא הבנתי את המשמעות של זה.

איננו מדחיקים רגשות רק בכך שאנו מסרבים לחשוב עליהם. אנו מדחיקים אותם גם באמצעות פעולות גופניות המשנות את הנשימה, היציבה, התנועה, טונוס השרירים, הבעות הפנים ואפילו את היחסים שלנו עם כוח הכבידה.

זה כאילו שאנחנו לוחצים על מתג במוח ומפסיקים להרגיש את מה שאנחנו מרגישים. כל המנגנונים שבהם אנו משתמשים כדי להדחיק רגש מגולמים אף הם בגוף.

ההבחנה הזאת עשויה להיראות מעודנת, אך אני מאמין שיש לה השלכות עמוקות.

לוקחים את רעיונותיו של סארנו צעד אחד קדימה

מחקרי ההדמיה שנידונו במאמר הקודם ערערו על ההנחה שכאב יכול להיות מוסבר תמיד באמצעות מה שמופיע בסריקה.

החוויה האישית שלי ערערה על ההנחה שכאב יכול להיות מוסבר רק באמצעות מה שמתרחש בתודעה. הטריטוריה רחבה בהרבה מכל אחד מן ההסברים האלה.

דר' ג'ון סארנו זיהה דבר מה חשוב, שחלק גדול מעולם הרפואה החמיץ, ועל כך, לדעתי, מגיעה לו הכרה רבה. מאז סארנו המשיכו אנשי מקצוע וחוקרים רבים לפתח את רעיונותיו, לאתגר אותם, לתקן ולהרחיב אותם. בין הידועים שבהם נמנים הווארד שובינר, אלן גורדון, פרנסס סומר אנדרסון, דייוויד שכטר, דייוויד קלארק, ג'ורג'י אולדפילד ואחרים.

חלקם נותרו קרובים למסגרת הפסיכודינמית המקורית של סארנו, בעוד אחרים שילבו במודלים שלהם את מדעי המוח העכשוויים, את מדע הכאב ואת הרפואה ההתנהגותית.

במבט כולל, גוף הידע ההולך ומתרחב הזה מציב את אחד האתגרים המשמעותיים ביותר בפני הסברים מבניים בלבד לכאב כרוני. עם זאת, שאלות חשובות עדיין נותרו פתוחות.

האם הגישות החדשות האלה תיקנו את חולשותיו של המודל המקורי של סארנו, או רק ניסחו אותן מחדש? האם הן הצליחו באמת לשלב את הגוף בשיחה, או שמא רק העבירו את ההסבר מעמוד השדרה אל המוח?

קמינוף מסכם את המאמר כך:

בחלק הבא אבחן כמה מן הגישות החדשות האלה, ואבדוק מדוע הבנה עמוקה יותר של תפקיד הנשימה עשויה להציע חוליה חסרה וחשובה בהבנת הקשר בין כאב, רגשות והחוויה הממשית של החיים כבני אדם.

מעוניינים לקבל עוד תכנים כאלה?

📩הרשמו לבלוגיוגה - בלוג בענייני יוגה, בריאות ותובנות לחיים