כאב, מפות ומשמעות(3): האדם הוא יותר מסכום חלקיו
זהו החלק השלישי בסדרת המאמרים ״כאב, מפות ומשמעות״ מאת לסלי קמינוף, מומחה אמריקאי לאנטומיה, להוראת יוגה וליישומי יוגה תרפיה, שאני מתרגמת ומביאה כאן לקוראות ולקוראים בישראל. בחלקים הקודמים עסק קמינוף במגבלות ההסבר המבני לכאב (חלק ראשון) ובתרומתו של דר' ג׳ון סארנו להבנת הקשר בין רגשות לכאב (חלק שני). הפעם הוא נעזר בסיפורו של סטיב קֶר, שחקן עבר ומאמן NBA, כדי להראות מדוע שום הסבר יחיד אינו יכול להקיף את מלוא המורכבות של כאב כרוני. |
וכך כותב קמינוף:
בחודש מאי השנה פרסם ESPN כתבת פרופיל יוצאת דופן על קֶר (Kerr, שחקן עבר ומאמן NBA, ל"י) מאת רייט תומפסון. ציפיתי לקרוא סיפור על כדורסל, אך במקום זאת מצאתי את עצמי קורא את אחד התיאורים המרתקים ביותר של כאב כרוני שנתקלתי בהם זה שנים. לכאורה, הכתבה של תומפסון עוסקת בעתידו הלא ודאי של קר בגולדן סטייט ווריורס, אך לכל אורכה שזור תיאור אישי ועמוק של התמודדותו עם כאב מתמשך, עם אבל שלא זכה לעיבוד, ועם שאלות של זהות ומשמעות. |
סיפורו של סטיב קר המחיש היטב דבר שהלך והתבהר לי לאורך עשרות שנים של הוראה, לימודי אנטומיה ועבודה עם אנשים הסובלים מכאב: אף מודל יחיד, מועיל ככל שיהיה, אינו יכול להקיף במלואה את מורכבות החוויה האישית של האדם. רוב האנשים מכירים את קר כמאמן הראשי של סטף קרי ושל הווריורס, שם עמד בראש אחת השושלות הגדולות בספורט המקצועני. קודם לכן זכה בחמש אליפויות NBA כשחקן, וחלק את חדר ההלבשה עם מייקל ג'ורדן, טים דאנקן וכמה מגדולי הספורטאים בתולדות המשחק. מה שרבים אינם יודעים הוא שבמשך חלק ניכר מהעשור האחרון חי קר עם כאב כרוני, שהחל לאחר ניתוח גב בשנת 2015. מה שבא לאחר הניתוח יישמע מוכר עד כאב לרבים: סיבוכים, כאבי ראש משביתים, אינספור התייעצויות, אכזבות חוזרות ונשנות, נסיעות למרכזים רפואיים מובילים, טיפולים ניסיוניים ושנים של חיפוש אחר תשובות. גם לאחר כל זאת, איש לא הצליח להסביר באופן מלא את התסמינים שלו, ובוודאי שלא להציע לו הקלה. |
גישה חדשה מסמנת תפנית
בסופו של דבר הגיע קר לעבודתו של דר' ג'ון סארנו. בהמשך יצר קשר עם אלן גורדון, מחבר הספר The Way Out, ודיווח על התקדמות משמעותית. בתקופה האחרונה, לאחר ששמע את הפסיכותרפיסטית ניקול זקס מספרת על עבודתה עם שחקן ה-NBA מייקל פורטר ג'וניור, החל קר בתרגול יומיומי של כתיבה אקספרסיבית ומדיטציה. מדי בוקר הקדיש עשרים דקות לכתיבה על כל מה שעלה: רצח אביו בידי הג'יהאד האיסלמי כשסטיב היה בן עשרים, כעס, אכזבה, אבל, בושה, מערכות יחסים, הלחצים הכרוכים באימון והאינספור תסכולים של חיי היומיום. כשזמן הכתיבה היומי הסתיים, הוא מחק את מה שכתב, עשה מדיטציה, ואז יצא לאמן את קבוצתו. על פי הכתבה, משהו השתנה. הלחץ הכבד מאחורי עיניו של קר החל לסגת, והוא הצליח לחזור לפעילויות שכבר חדל מהן בגלל הכאבים. עם זאת, הכתב מבהיר שקר לא נרפא באורח פלא. הוא עדיין מדבר בגלוי על חיים עם "כאב כרוני יומיומי", ועל האופן שבו האימון, מערכות היחסים ותחושת המטרה המשותפת מסייעים לו להתמודד איתו. הפרט הזה חשוב במיוחד, משום שהוא אינו מתיישב עם הסיום המסודר והחד-משמעי שמאפיין לעיתים קרובות סיפורי החלמה. |
ממשיכי דרכו של סארנו
כפי שטענתי בחלק הקודם של הסדרה, תרומתו הגדולה של סארנו הייתה בכך שערער על ההנחה שאפשר להסביר כאב באמצעות פתולוגיה של הרקמות בלבד. הוא עמד על כך שגם רגשות, פחד וחוויות חיים צריכים להיות חלק מן השיחה. עבור אינספור אנשים שמיצו את ההסברים המבניים בלי למצוא הקלה או משמעות, רעיונותיו של סארנו פתחו דיון שהרפואה המקובלת התעלמה ממנו במידה רבה. גם רבים ממבקריו של סארנו מכירים כיום בכך שהוא הצביע על דבר-מה מהותי, אף שטענו שהסבריו אינם שלמים. אנשי המקצוע שהמשיכו את דרכו של סארנו שיכללו את עבודתו בדרכים חשובות. במקום להתמקד בעיקר בזעם מודחק, התפתחו גישות עכשוויות שהרחיבו והעמיקו את הדיון בנושא, כמו טיפול במודעות לרגשות ובהבעתם, Emotional Awareness and Expression Therapy, טיפול בעיבוד מחדש של כאב, Pain Reprocessing Therapy, וגישות טיפוליות שפותחו ע"י אנשי מקצוע כמו אלן גורדון, הווארד שובינר, דייוויד קלארק וניקול זקס. פחד, חיזוי וציפייה, מסלולים עצביים נלמדים, חמלה עצמית, מודעות רגשית, התקשרות ורגישות יתר של מערכת העצבים - כל אלה תופסים כיום מקום מרכזי בדיונים על כאב. אנשים רבים מצאו באמצעות הגישות האלה הקלה ממשית, עד כדי ריפוי מלא, וראוי להתייחס ברצינות לתרומתן.
האדם כמכלול
מטרתי כאן אינה לחלוק על הדברים האלה. להיפך - חלק גדול ממה שאנשי המקצוע האלה מתארים תואם לחלוטין תצפיות שאספתי במשך עשרות שנים של עבודה עם אנשים הסובלים מכאב. עם זאת, סיפורו של קר ממחיש בצורה יפה כל כך שבחוויה הממשית של האדם אי אפשר באמת להפריד בין נקודות המבט השונות האלה. ככל שקוראים בעיון רב יותר את תיאור מסעו של סטיב קר בכתבתו של תומפסון, כך קשה יותר לבודד חוט הסבר אחד. האם התסמינים של קר היו קשורים לניתוח? כמעט בוודאות. האם לשנים של אבל שלא עובד בעקבות רצח אביו הייתה משמעות? איך ייתכן שלא? ומה לגבי הדרישות הרגשיות הכרוכות באימון, אובדן הזהות והגופניות שהיו לו כשחקן, הפרפקציוניזם שלו, מערכות היחסים שלו והשתייכותו לקבוצה מלוכדת מאוד? גם כאן קשה להעלות על הדעת שכל הגורמים האלה לא תרמו לכאב שלו. מעולם לא השתכנעתי לחלוטין מן הניסיונות למקם את הכאב בתחום אחד בלבד של החוויה האנושית. הסברים מבניים, פרשנויות פסיכודינמיות וניסוחים עדכניים יותר המבוססים על נוירופלסטיות - כולם מאירים היבטים חשובים של הכאב, ומציעים הקלה ממשית לאנשים רבים. עם זאת, כל אחד מן הסיפורים האלה נעשה בעייתי כאשר אנחנו הופכים אותו ממפה שימושית להסבר מקיף של הטריטוריה כולה.
לאתגר את הרעיון של "קשר גוף-נפש"
בחלק הראשון של הסדרה טענתי שעל אף שממצאי ההדמיה מספקים מידע חשוב - אין בהם לבדם כדי להסביר את חוויית הכאב. בחלק השני שיתפתי בתובנות שעלו מניסיוני ומניסיונו של ג'ון סארנו, ולפיהן רגשות שלא זכו לעיבוד הן חשובות ביותר - אך גם הם אינם מסבירים לבדם את מלוא חוויית הכאב.
סיפורו של סטיב קר מחזק את השקפתי שכאב כרוני אינו נענה לניסיונות לבודד אותו בתחום אחד של החוויה האנושית. מעולם לא השתכנעתי מן הביטוי "קשר גוף-נפש". הביטוי מופיע שוב ושוב הן ברפואה והן ביוגה, אך טמונה בו הנחה שאינני מסכים איתה: שהתודעה והגוף הם ביסודם שני דברים נפרדים, שמלכתחילה נדרש לחבר ביניהם.
הניסיון שלי במעבדות אנטומיה, בכיתות יוגה ובעשרות שנים של עבודת גוף הראה לי שרגשות אינם אירועים נפשיים שאיכשהו יורדים אל הגוף ויוצרים השלכות גופניות, אלא תהליכים המגולמים במלואם בגוף. האבל מתגלם בגוף. הפחד מתגלם בגוף. הבושה מתגלמת בגוף. הכעס מתגלם בגוף. אדם מפוחד אינו רק חושב אחרת- הוא גם נושם אחרת, נע אחרת, תופס את המציאות אחרת ומארגן את עצמו אחרת ביחס לכוח הכבידה ולעולם הרחב שסביבו.
אותו דבר אפשר לומר על כאב מתמשך. כאב כרוני אינו משנה רק רקמות או מסלולים עצביים. הוא משנה את הנשימה, היציבה, הציפיות, הזהות, מערכות היחסים והמשמעות. הוא משנה את האופן שבו אנחנו זוכרים את העבר, מדמיינים את העתיד, וחשוב מכול- את האופן שבו אנחנו חיים בתוך ההווה. זה מה שאני מזהה כאשר אני שומע את סטיב קר אומר שהאימון "מזין את נשמתי", ובו בזמן מסייע לו להתמודד עם הכאב הכרוני שלו. זהו אדם המתאר מה פירוש הדבר לחיות כאדם שהפיזיולוגיה, הביוגרפיה, מערכות היחסים, השאיפות והחיים הרגשיים שלו אינם ניתנים להפרדה זה מזה.
כאב אינו קורה לעמוד השדרה, למוח או לתודעה חסרת-גוף. כאב קורה לבני אדם, ובני אדם הם תמיד יותר מסכום המודלים וההסברים שאנחנו מחילים עליהם.
המטופל הוא שלם שאינו ניתן לחלוקה.
בחלק האחרון של הסדרה אבחן מה משתמע מן הטענה הזאת הלכה למעשה. |
תגובות