המבנה בר-החלוף הזה, הסוכה - שאנו בונים, מקשטים עם כל הלב, ולבסוף מפרקים. יש בו הזדמנות עבורנו להתאמן בהסתגלות לחיים במערכת בת-חלוף. זהו אחד מיסודות הרעיון של אי-הצמדות. אחד העקרונות המלווים רבות גם את תרגול היוגה: לתרגל את הפעולה בכל מאודנו, ובו-זמנית - לשמור על הרפיה. לשמור על אי-הצמדות, לא לתוצאה ולא למאמץ עצמו.
יש אימון מופלא אחר שהדבר מזכיר לי: ישנן קבוצות בודהיסטיות שחלק מהתרגול הרוחני שלהן הוא בניית מנדלה, יפה, מופלאה ומורכבת - כולה עשויה מחול צבעוני. הם עמלים חודשים על גבי חודשים על הכנתה על פני משטח עצום - אך שיאו של התהליך הינו טקס ההפרדות: כשהמנדלה הסתיימה, והיא משיא תפארתה - הם נותנים לחול לעוף ברוח, ו... מתחילים הכל מחדש.
איך הייתם מרגישים להעיף לכל רוח את מה שעמלתם עליו כ"כ הרבה?
אני מנסה לחשוב על מקרים ביומיום של אכזבות ממשהו ש"בדיוק הצליח לי" ואז- השתבש משהו. המציאות סביב השתנתה. כמה צער, תחושת החמצה... הרעיון שאפשר לחשוב על זה כהזדמנות לאימון בפרידה ובהתחלה מחדש הוא רעיון מחזק. המאפשר עוד נקודת מבט על הקביעות שבארעיות שבחיינו. (תמונה: A.Love.Affair.With.Art )
