יש לי קן מגבעולים / מרים ילן שטקליס
"
יש לי קן מגבעולים, בו חמשת גוזלים. אחד הלך. אחד ברח, אחד נבהל, אחד נפל. אחד קטן נשאר בגן. היה רעב, מאוד עצב, הלך ביקש, ביקש-ביקש, גישש-גישש, מישש-מישש, מצא!
---"
ומה אנחנו כולנו מחפשים? וכשמוצאים, מה אנחנו מוצאים?
לפני כשבועיים התקיימה סדנת סופשבוע, שהנחיתי יחד עם סוואמי קאשי. שילוב של תרגול ושל חומר תיאורטי שנסבו סביב מודל עתיק ובסיסי בפילוסופית היוגה, מודל "חמשת הקושות", הלא הן חמשת המעטים שעוטפים את "האני האמיתי".
קצרה היריעה מלשתף את כולכם בתכני המודל המורכב והמעמיק הזה, ואת שימושיו לצורך החקירה: מיהו האני שבבסיס הכל. אך אתאר את הכותרות, ומשם – כמה מחשבות בהשראת המודל הזה.
ראשית – תקציר בזק לתכני הסדנה, או מהו בעצם מודל חמשת הקושות.
שני רעיונות מרכזיים יש כאן: האחד, הרעיון שהתפקוד שלנו כבני אדם עשוי חמשה רבדים הארוגים זה בזה ומשפיעים זה על זה. זו הראיה הוליסטית של היוגה, המגדירה את הרבדים, או ה"גופים" השונים, כך:
הגוף הפיזי, על אבריו השונים
הגוף האנרגטי, החיוניות
הגוף המנטלי, הכולל מחשבות ורגשות
האינטלקט (ויש שקוראים לו החכמה העמוקה, ואחרים – האגו והאישיות, או אינטליגנציה שמופנית פנימה)
ולבסוף – גוף האושר הפנימי, שאינו תלוי בדבר.
זהו הרעיון האחד, והוא היותר מוכר לעוסקים ביוגה.
הרעיון השני, העמוק ומורכב יותר, הוא חקירה עצמית, לצורך הבנת המציאות ברמתה הבסיסית: מיהו אם כן "אני"? איזה מהגופים? או שמא סכום החלקים כולם? על כך עונה תורת הוודנטה, אותה הציג סוואמי קאשי בסדנה: לא ולא. רק אחד מהגופים וודאי אינו יכול לתת מענה להוויה העמוקה שלנו, אך גם סכומם אינו הדבר עצמו. השקפת עולם זו עונה, שאם נתבונן לעומק נזהה שיש תודעה שקטה, יציבה ובסיסית, זו העדה לקיומם של כל אחד מהגופים, והיא האני האמיתי. היא העצמי. וטבעה הוא נועם מוחלט. כדי להגיע לזה, מתקיים תרגול של הורדת ההזדהות הצפופה שיש לנו עם כל אחת מהשכבות המסתירות לנו אותה, וכך חשיפת המהות האמיתית שבשורש הקיום.
אם ניקח את השיר הנפלא בפשטותו של ילן שטקליס בתור משל, הרי שאפשר לחקור ברוח חמשת הקושות כל מיני "חמישה גוזלים" – כל אחד עם הסיפור שלו לגבי עצמו. מהו הסיפור שאנחנו טורחים לבנות לעצמנו, רובד אחר רובד, עד שאנחנו מאמינים שהוא אמיתי? שהוא מגדיר אותנו? מה יש מעבר למקום מגורינו, עיסוקינו, תפקידנו, המשפחה שבאנו ממנה וזו שבנינו? האם אנחנו מזדהים כל כך עם הרבדים השונים של קיומנו, ועם התפקידים שלנו על במת העולם, עד שאיננו רואים את העצמי שבעומק הדברים? היוגה בעצם מזמינה אותנו לבחון את ההגדרה של עצמנו תוך ויתור על שמות וצורות, כדי לגעת במהות הקיום, זו שמעבר לשם וצורה, זו שאפשר להגיע אליה, ולו לרגעי חסד קצרים, ממש בחוויה ישירה - אם יוצאים לחפש.
"אין דבר פשוט מלהיות מי שאתה. הדבר המסובך הוא להפסיק להיות מי שאינך".
הכלי המרכזי שמספק לנו תרגול היוגה בהקשר הזה הוא הכישרון להתבונן.
ביוגה אנחנו לומדים להתבונן – בתנוחה, בגב, באזורים בגוף שלא ניתן לראותם, במצב הרוח, בנשימה, במחשבות. והתרגול הזה הולך ונעשה לטבע שני, שצץ לעזרתנו בחיים, ברגעי תסכול ומכאוב, ברגעי כעס וצער. הוא עוזר לשים בפרופורציה את הדרמות היומיומיות שמעסיקות אותנו, ותורם לראות את רגעי העונג, שנוטים לחמוק מאיתנו, בגודלם המלא. לא כרווח בין הקשיים, אלא כמהות נוכחת של ההוויה שלנו. בתרגול היוגה אנחנו מתאמנים בלזהות מהו נעם מוחלט, כי אנחנו פוגשים אותו לפרקים, ופשוט נזכרים באיכות הבסיסית הזו. כשאנחנו בגוף כואב האימון מזכיר לנו שיש גם נשימה, כשאנחנו מוצפים במחשבות הוא מזכיר לנו שיש בנו גם את מי שמתבונן בהן, ושהן בנות חלוף.
רעיון חקירת "מי אני" לפי מודל הקושות עשוי לשמש תזכורת עבורנו לגייס את היכולת לזהות מה אנחנו לא, בכל מיני מישורים בחיים, ולהשיל מאיתנו מפעם לפעם את ההזדהות הצפופה מדי עם שק הדברים שאנחנו נושאים בהמון חשיבות עצמית על גבינו, ושלא באמת מגדיר אותנו. ולמצוא את הקן בתוכו יכול לבנו לנוח, בנעם ובאהבה לעצמנו ולסובב אותנו, כיחידה אחת רחבה ואינסופית של קיום.
להרחבה בנושא: השימוש בקושות לטובת הבריאות שלנו, קראו את הבלוג הבא שלי :)