יפן הייתה מין יעד שכבר זמן רב אני מהרהרת בו ונמשכת לעברו.
השנה הגיעה ההזדמנות למפגש עם הארץ המיוחדת הזו והתרבות האחרת הזו. פחות מתאים לי לאמר את המילה נהניתי - יותר מתאים לאמר התרגשתי. קיבלתי השראה בכל קרן רחוב, בכל פינת גן.
אני רוצה לשתף באחד הרגעים האלו- במהלך ביקור בגן של אחד המקדשים הבודהיסטיים הפחות מפורסמים בקיוטו .
באחד מחלקי הגן עמדה חבויה פינה ובה מוצב לוח אבן קטן בקידמה, ופסל מאחוריו. ללא כיתוב או הסבר- אולי משהו קטן ביפנית בלבד.
וכך אמר הלוח: הקשבה, חשיבה, קבלה, תרגול, אמונה.
או אולי- הקשב חשוב קבל תרגל האמן.
צילמתי, ונתתי לזה לנוח בראש.
הזמן קצת חלף פה, ואני עדיין הופכת את זה בראש. מציירת את זה על דף. משנה תרגום כדי לבדוק הבנה. ושוב עוזבת.
וברגעים אלו זה לפתע שוב צף. אני מעלה על הכתב, ברצף אחד וכמעט בלי לתכנן, איך אני רואה את חמשת האלמנטים האלה, ואת המצרף של כולם. קל יחסית לקבל את הרעיון שצריך להקשיב. גם את זה שצריך מחשבה. אך מה לגבי קבלה? מילה שעלולה או להיתפס בצורה פשטנית, או לעורר התנגדות ראשונית, מעין התקוממות כנגד עמדה פסיבית של הצדקת הדין וכניעה. אבל קבלה כמו שאני מבינה אותה, היא דרך להגיד לעצמנו להפסיק להתווכח עם המציאות. לזכור שלא בהכל אנחנו יכולים לשלוט, ושמוטב לא לבזבז אנרגיה על התכחשות ומלחמות כנגד הבלתי נתון לשליטתנו. למשל להפסיק לאחל לעצמנו "שנשאר צעירים לנצח", סתם דוגמא שקפצה לראשי מיני רבות, ושמוכיחה שמוטמע לנו בתרבות וויכוח תמידי עם עובדות החיים.
המימד מעורר ההתנגדות השני הוא עניין האמונה. מילה טעונה בעולמנו הזה, ללא ספק. אך אני בוחרת להבין אותה כך: אמונה= הסכמה שיש דברים שהשכל לעולם לא יתפוס, ובכל זאת אנחנו יכולים להאמין בהם. אנחנו יכולים לבחור לשלב בחיינו גם את כוח האמונה, לצד יכולות וכישורים אחרים. היכולת לתת אמון במה שיש. כמו למשל התחושה העמוקה ש"הכל בסדר" (באופן בסיסי, לא כדרך לנפנף מישהו...). או איזו ידיעה עמוקה שאנחנו יודעים מהי הדרך הנכונה, שיש אמת בדברים, גם אם אין בהם הוכחה שכלית. כמו כללי מוסר משמעותיים עבורנו. אין דרך הגיונית להרגיש כך, אבל אפשר לתת אמון שזה פשוט כך. וכל זה, משולב עם האלמנטים האחרים כמו הקשבה- כדי לקלוט.
חשיבה- כדי להבחין מה מהדברים מוטב לקבל ומה להתאמץ ולשנות. (ואפילו: איך אפשר גם לקבל וגם לפעול לשינוי... אבל זה כבר נושא לשיחה נפרדת). לתרגל- כדי שנהיה מחודדים בפגישה שלנו עם המציאות וביכולת לבחור כל פעם בדבר
הנכון: עכשיו לחשוב, עכשיו לקבל, עכשיו פשוט להקשיב... ברגעים אלו אני מתארחת במנזר בודהיסטי, ולפני רבע שעה הייתה אי שם בישראל צפירה לזכר יום השואה. בשבוע הבא- צפירות יום הזיכרון. ואני עוצרת ביני לביני רגע - מזכירה לעצמי *להקשיב* למה שיש לעבר להגיד לי, אבל גם להיות בקשב מלא למה שקורה סביב כעת. *חושבת*- מה אני רוצה ללמוד מזה, מהי המחשבה הנכונה. מה מתוך כל זה צריך באמת *לקבל*, ולגבי מה צריך לחתור למען יווצר שינוי. בי, במה שסביבי. איזה *תרגול* יביא אותי למקום רצוי. ובכלל, לזכור להיצמד לתרגול דוקא כשהרוחות סוערות. ובמה באמת אני *מאמינה*, והאם קצת יותר אמון יעשה לנו עולם טוב יותר. שלכם מיפן, ליאת