עידן הקורונה הזה הוא כמו מסע מוזר, מאתגר, מורכב- ובו זמנית גם מרתק.
הסגר הראשון היה כמו מכה מפתיעה, חזקה ומשתקת, אך אפשר היה לראות בו משהו זמני, ולנצל את הזמן גם להשקטה ומילוי מצברים רגשיים.
הסגר השני כבר מאתגר את כוחות הסיבולת שלנו. וזה מחסן רגשי מסוג שונה לגמרי.
סגר זה, והיציאה המקרטעת ממנו, מלווה בטעם של התפקחות, ומציף חולשות וסוג שונה של קשיים רגשיים.
להיות עם הרגשות, לקבל את החולשה
בתרגול שלי בתקופה הזו אני מנסה לייצר מרחב שבו אפשר להיות עם הרגשות כמות שהן, בלי לנסות לנצח. בלי לחפש איך להביס אותן.
למצוא את שביל הזהב שיאפשר לתת מקום לחולשות- אך גם מבלי להכנע להן ובלי לאפשר להן למוטט אותי.
רגשות לא נעימים הם קצת כמו ילדים כשהם עצבניים ומעצבנים.
אתה יכול להתחיל לכרכר סביבם, לנסות לרצות בכל דרך. שזה להכנע.
אתה יכול להחליט שאתה "לא נכנע למניפולציה" ולהתעלם בזמן שהם צורחים בתסכול. שזה לנסות לנצח.
ואז אולי להשבר, ולהגיד למעוצבן המנדנד לך: "טוב, מה אתה רוצה? אתן הכל רק שתשתוק". שזה שוב להכנע, כבר היה עדיף להכנע מלכתחילה.
ואתה יכול להגיד: "אני רואה שקשה לך, אני אשב קצת לידך עד שזה יעבור לך".
ואולי לנסות לחבק.
ואולי הילד ישתולל ויגיד שהוא לא רוצה חיבוק (כי הוא הרי רוצה להיות עצבני עכשיו), ואתה תחשוב קצת ותגיד- בסדר, אני לא אחבק. רק אשב קצת איתך כי בטח קשה לך עכשיו.
זה להיות איתו מבלי להכנע לו.
זה מה שהוא צריך ממך עכשיו.
וצריך להשקיע מחשבה כדי לבדוק איך הוא צריך שתהיה איתו עכשיו- שזה לא לגמרי קל, אבל זו העבודה. לא המלחמה. החיפוש אחר החיבור לילד מהמקום בו הוא נמצא תוך הכוונה עדינה לעבר מקום שכדאי שהוא יעבור אליו, כדי שלא יתקע בבור שחפר לעצמו.
באופן מעניין, הרגשות הקשים שלנו פועלים בצורה די דומה.
כמו חומר שאם דוחפים אותו הוא נעשה דחוס וטעון אנרגיה ורק רוצה עוד יותר להתפרץ, כך גם רגשות לא נעימים- אם דוחפים אותם עמוק פנימה הם מקבלים עוצמה ונטענים אנרגיה, ורק מציקים בסופו של דבר יותר.
צריך לעבוד איתן בדיוק ההיפך- לתת להם קצת מרחב, לתוכו בסופו של דבר יוכלו לעבור תהליך של דילול.
לאוורר ולדלל במקום לדחוס ולצמצם.
ותוך כדי זה- לבחון: מה ניתן לטפח כאיכות מיטיבה שתפגוש את המצב הרגשי במקום שבו הוא נמצא. לא במקום שהיינו רוצים שהוא יימצא.
ואיך כל זה קשור לתרגול פיזי של היוגה?
אם עכשיו אנחנו במקום נמוך, ואין אנרגיה, יש דכדוך, יש סגירות- לא בטוח שחכם לכפות על עצמנו 5 ברכות שמש וקפיצה לעמידת ידיים. בדכדוכונים קטנים לפעמים זה פתרון מופלא, כמו שעבור ילד שהוא רק קצת מבואס- חיבוק יהיה ממש במקום. אבל בדכדוך עיקש זה יכול להחוות יותר כהתנפלות. כנסיון לייצר "נצחון הרוח על הגוף" – למה לנצח אם אפשר ללכת יחד, ברכות, בעדינות עם עצמנו?
היוגה כל כך גמישה, שיש לה את היכולת לרדת למקומות הכי נמוכים שלנו ולפגוש אותנו בדיוק היכן שאנחנו צריכים.
תתחילו בלחשוב מה מתאים למצב הרגשי שלכם כרגע:
לשכב קצת על הגב?
להתכרבל בעובר?
ואולי להשאר לעמוד? כי תכל'ס לא בא לכם שום דבר, אפילו לא משהו שיוציא אותכם מהדכדוך? גם זה טוב. אפשר פשוט לעמוד רגע. נתחיל היום משם, כהדגמה לתרגול שהוא חיבור, ולא מלחמה עם עצמנו.
אפשר פשוט לעמוד.
להיות רגע עם הרגזני-מדוכדכי שבתוכנו. אולי עם העצב. אולי אפילו עצב עמוק. אולי חרדה. האם אתם יכולים לעמוד ורק לאפשר לעצמכם רגע באמת להרגיש את זה?
כמו הורה. תהיו הורה לעצמכם.
שימו יד דמיונית על השכם. על הלב.
אולי אפילו יד אמיתית. שימו כפות ידיים רחבות, חמות ונוכחות- על החזה. האם שם המצוקה? אולי בבטן. שימו אותן. תנשמו קצת. לפעמים כבר בשלב הזה הרגש הקשה קצת מתרכך.
לפעמים ממש לא. להיפך, לעתים התחושה היא שעצם ההקשבה והמקום הזה שעשינו לרגש רק מעצים אותו. זה נכון. זה בסדר. אולי עד כה ניסינו להתעלם ממנו ועכשיו הוא מדבר. אם קשה לכם ממש להכיל, אל תשהו הרבה מדי בשלב הזה, אבל נסו לשהות קצת מעבר למה שנדמה לכם שאפשרי. כי המרחב להיות עם הרגשות מתרחב בהדרגה, מסדק צר לסדק רחב יותר ככל שנעשים מיומנים. מתוך העדינות הזו.
ואם אפשר לשהות בזה קצת- נסו להפוך את מה שמציק לתחושת גוף. לפני שזה היה "אני דואג מ-X" – איפה הורגשה הדאגה עצמה? איפה בגוף מורגש העצב, לפני שעלה הסיפור על הגורם לעצב, לפני ההזדהות איתו בתור מה שמגדיר אותנו?
נסו להיספג למקור.
למעיין ממנו בוקעת התחושה, לפני שהציתה את תהליכי סיפור הסיפורים של המוח.
ועכשיו הביאו נשימה לשם.
אין רופא רחום ונבון כמו הנשימה.
ומכאן מתחילה תנועה שתזיז את האנרגיה בגוף ותתחיל את ההתמרה.
תנועה קלה.
אולי רק טלטול של הזרועות. ואז קצת סיבוב של הראש. וקצת הפעלה של הבטן עם נשיפות חזקות.
הנה, אתה בדרך, ברכות.
האושר חבוי ברקמות החיבור ובעמוד השדרה. ניתן לו לאט לאט לצאת מהפינות אליהן הוא נדחף עם הכיווץ שהיינו בו.
לנשום.
להרפות.
להיות.